משבר הקורונה (הכתר) תקף את העולם בוקר של יום בהיר וגילה לנו להפתעתנו הרבה שכולנו יחד בסירה אחת. צ'רקסים, בודהיסטים, מוסלמים, איסלנדים ואפילו כמה יהודים שחשבו שלהם זה לא יקרה. זה לא חשוב אם נולדת בבייג'ינג, באקו, בית שמש או בודארדאלור. הוירוס הקטן אינו גזען ומסתבר שהוא שונא את כולנו באותה מידה.

זו כמובן דרך אלגורית לתאר מציאות שבה וירוס נטול רגשות, מבקש לעשות את כל מה שוירוס אחר שקם לפניו ניסה לעשות, אך בכל זאת, הכל טוב ויפה עד שהוא תוקף אותי. ימח שמו.

שבוע שלם לתוך הבידוד ועוד שבוע למנאייק, עוד יתברר לי שאחת מתופעות הלוואי של הוירוס היא מליציות יתר, או אולי זו תופעת לוואי של הבידוד המתמשך. על כל פנים, תקוע לבד בדירה בפרברי רייקיאוויק, מביט בגלי הרוח והגשם מכים את הויטרינה. המילה "בידוד" יוצרת נחשולי בעטה אך גם גלי נחמה רכים בעת ובעונה אחת. זמן לחשוב, להרהר, לשקול צעדים ולהנות מניקוי ראש טוטלי תוך תקווה שבאותו הזמן גופי עושה את מלאכתו ועומל על ניקוי תוך גופי של מטען גנטי עודף.

שובי הביתה ארץ יקרה

מה שניתן להבין מההקדמה זה שעל איסלנד, האי הקטן והמבודד בצפון האוקיינוס האטלנטי הוירוס לא פסח. גלים על גבי גלים, הוא התנפץ על חופי המדינה השקטה והכניס את התושבים עמוק יותר לקונכיה שבה הם היו שרויים ממילא. עם קשוח האיסלנדים, כאלה שגם ככה לא הביעו רגשות וקירבה פיזית רבה מדי, התרחקו אחד מהשני אף יותר. אמנם, יחסית לאחינו המיוזעים במזרח התיכון, החיים התנהלו כאן די בשגרה אך בכל זאת, איסלנד שלפני הקורונה זו לא אותה איסלנד שאחרי. החשדנות הכללית גברה. אסור לסמוך על אף אחד, גם אם הוא נראה נחמד, או אפילו בעיקר. המדינה בבת אחת התרוקנה מאנשים. נחילי התיירים שהאיסלנדים היו מורגלים בהם נעלמו ולא נודעו עקבותיהם. ארץ של 360,000 תושבים חזרה לפתע לקוטנה המקורי. מדינה שכפי שרבים כאן הרגישו, נחטפה תחת רגליהם במשך עשר שנים, חזרה אליהם בגדול, בגדול מדי. היא כל כך שלהם שהם לא יודעים מה לעשות איתה! אף אחד לא ציפה שזה יקרה כה מהר במחטף, ללא הכנה. ארץ שלמה, במלוא הדרה, מרתקת מתמיד, מרהיבה מתמיד וריקה מתמיד, חזרה הביתה. סוף סוף, האיסלנדים הרגישו שזה הזמן שלהם להתחבר מחדש לנופי מכורתם. הרי געש, קרחונים ושדות הלבה שבהם נאבקו אבותיהם על מנם לדלות את ארוחתם הבאה, שבו סוף סוף הביתה.

אבל איפה הכסף (קורונה)?

בחודש אפריל האחרון ביקרתי שוב בפארק הלאומי ת'ינגווטליר. עמדתי על המרפסת המשקיפה על הפארק המרהיב ולא ידעתי ממה להתלהב יותר, מהעובדה שאני משקיף על אחד המקומות המדהימים בעולם או שמא מכך שאני לגמרי לבדי בפארק המתוייר ביותר באיסלנד. יותר לבד ממשה על הר נבו. עומד ניצב בדממה כמעט מוחלטת ומביט על החריץ בין שני הלוחות הטקטוניים המפרידים בין אמריקה לאירואסיה.

"נו?" כפי שנהג לומר האדמו"ר שלמה ניצן. אז מה הבעיה? לכאורה, אין טענות. איסלנד חזרה סוף סוף לרשות האיסלנדים וזה דבר מבורך. אך מאז משבר 2008 איסלנד הפכה להיות תלויה יותר ויותר בכיסו של התייר המצוי, עד שתוך מספר שנים הפכה התיירות לענף הכלכלי הגדול ביותר במדינה. איסלנד שנהנתה מצמיחה תיירותית מדהימה (מכמה עשרות אלפי תיירים בשנה ללמעלה משני מליון תיירים בשנות השיא) פתאום כרעם ביום בהיר מצאה את עצמה ריקה. ועדיין נכון לכתיבת שורות אלה, כאשר משבר הקורונה נמצא בשיאו, מתמהמהים התיירים מלשוב ולהגיע וזה לא מפתיע.

מה שאי אפשר לקחת מאיסלנד

המרוויח הגדול הוא הטבע. השבילים, שדות האזוב והפארקים הלאומיים קיבלו זמן שאול להתאושש. הרשויות המקומיות מנצלות את הזמן על מנת ליצור תשתיות טובות יותר שברגע שהתיירים ישובו לפקוד את המדינה. הכל יהיה ערוך ומוכן לקראתם בצורה טובה יותר. ושלא יהיה לכם ספק. התיירים ישובו במהרה. אם יש משהו שאי אפשר לקחת מאיסלנד זה את היופי המהפנט שלה. איסלנד תמיד תיהיה מגנט לאוהבי טבע. אין תחליף לנופי הבראשית של איסלנד העוצמתיים כל כך. כל עוד איסלנד תיהיה קיימת, מטיילים יגיעו לבקר באי המדהים הזה, וכפי שלמדתי מנסיוני גם יותר מפעם אחת. אם יש דבר שמשמח אותי יותר מכל זה לראות את הסולידריות המתפתחת בין אוהבי איסלנד באשר הם, ללא הבדל דת, מין, גזע ולאום. אוהבי איסלנד התאחדו יחד כמי שכבר זכו לראות את האור או לפחות לטעום מן ההילה. ללא ספק, לאיסלנד יש את התכונה הזו שלגעת בנפש של מי שאמיץ מספיק לתת לנפש שלו לצאת לרגע מהקונכיה. זה לא קורה מיד, אבל מטיילים לרוב זוכים לחוות את הארה הזו לאחר מספר ימים, לאחר שכל הציניות וקטנות האמונה נשארים מאחור. קליפות היום-יום מתקלפות להם בהדרגה מול מדבריות של לבה שחורה, וכאשר באופק נראה קצהו של קרחון לבן, צריך לתת למוח עוד דקה של עמידה מולו, לקחת שאיפה עמוקה של אוויר צלול, להתבונן לא רק עם העיניים ופשוט להגיד "תודה!".

החזרה לשיגרה מעולם לא היתה קשה יותר, אך אין ברירה. לפחות שמורה לנו בלב פינה אחת חמה לאותה ארץ רחוקה שמצליחה לגעת בנשמה. איסלנד מוכנה ותשאר מוכנה בשבילכם גם מחר, כאשר אתם תיהיו מוכנים בשבילה.