לביורוקרטיה אין שום קשר לדמוקרטיה. לאחרונה הבנתי שלא משנה באיזה סוג של מדינה אני חי, הבירוקרטיה היא זו שבסופו של דבר מנצחת וקובעת לי את החיים. מניסיוני בכל המקומות בהם חייתי, למדינות דמוקרטיות יש גאווה מיוחדת בעובדה שהן דמוקרטיות. יש בזה משהוא די קומוניסטי אם תשאלו אותי.
בבתי הספר במדינות דמוקרטיות מלמדים את הצעירים שמטרת המדינה היא לשרת את אזרחיה. וזאת בניגוד לנאום ההשבעה המפורסם של קנדי (Ask not what your country can do for you; ask what you can do for your country).
האזרחים הם ההצדקה לקיומה של המדינה, ורווחתם היא מטרתה המוצהרת. האזרחים משלמים מסים, כדי להבטיח את יכולת המדינה לספק להם ביטחון והגנה כדי לחיות בחופש ושגשוג. האזרחים מסכימים לציית לחוקי המדינה על מנת ליצור סביבה הוגנת ובונה כך שכל אחד יוכל לקבל את ההזדמנות להצליח באופן שווה.
אחד הדברים שהטרידו אותי ביותר בזמן שגרתי בישראל היה, מערכת היחסים ההדוקה בין המדינה לבין למוסדות הדת ואת העמימות של ההגדרה "מדינה יהודית דמוקרטית". המונח שבו מדינת ישראל מגדירה את עצמה.
על בסיס של הגדרה זו, ישראל רומסת את אחת מזכויות היסוד של אזרחיה. הזכות לבחירה בן או בת זוג בברית נישואין. בתור אזרח ישראלי משלם מסים ששירת את חובתו בצה"ל, אסור היה לי על פי חוק, להתחתן עם בחירת לבי. דמוקרטיה.
נישואין בישראל מבוצעים בחסות הרשות הדתית. אם שני אנשים המשתייכים לדתות שונות מחליטים להתחתן, הם צריכים לעשות זאת בבית משפט אזרחי, אשר הלכה למעשה פירושו, כי עליהם להתחתן מחוץ לגבולות מדינת ישראל. זהו מצב אבסורדי אשר משפיע על חיים של רבים אחרים, אך לא כאן המקום לפרט.
לאחר המעבר לאיסלנד הופתעתי ("הצטערתי" היא מילה מתאימה יותר) לגלות כי מצבי אבסורד מסוג זה הם לא נחלתם הבלעדית של המדינה היהודית. בירוקרטיה עשויה לשנות את פניה, אבל תמיד היא נשארת מכוערת.
הנה כמה דוגמאות:
לאחר שאשתי ואני התחתנו, אישתי באקט הירואי של אהבה, החליטה לאמץ את שם משפחתי. מחווה נפוצה במדינות רבות בעולם, אך לא באיסלנד. האיסלנדים לא יכולים לוותר על שמות המשפחה המקוריים שלהם, ואם הם מחליטים לאמץ שם חדש הוא יכול רק להתווסף לזה הקיים. בנוסף, יש גם הגבלה על מספר האותיות המותרות.
אורכו של השם חייב להתאים לאורך הרובריקה בטופס בעת מילוי הבקשה. מסתבר, ששם משפחתי היה באות אחת ארוך מדי, מה שנתן לאשתי את האפשרות או לוותר על אות אחת משם המשפחה או להשתמש רק באות הראשונה G במקום. אני לא יודע איזו מבין השתיים היא אפשרות גרועה יותר, אבל אני יודע שאף אחת מהאפשרויות הללו הן לא מה שייחלנו לו.
טוב שם טוב
דוגמה נוספת. כאשר החלטנו להביא ילד לעולם, לא תארתי לעצמי שיום אחד התינוקת שלנו תהפוך לשחקנית ראשית בפרק השני של הסאגה הביורוקרטית שלנו. מסתבר, שעל פי החוק האיסלנדי, כל ילד שנולד ונרשם בתור אזרח איסלנדי צריך לאמץ לפחות שם איסלנדי אחד.
קיימת רשימה מצומצת של שמות שאושרו ע"י ועדה מיוחדת ומתפרסמת באתר האינטרנט של המשרד הממשלתי הממונה על הנושא. בהתחשב בעובדה כי לאחר למעלה משלוש של חיים יחד עדיין יש לי קשיים בהגיית שמה של אשתי, רשימת השמות האיסלנדית נראתה לי מוגבלת למדי.
נוכחתי לדעת שיש גם שיש ועדה מיוחדת הממונה על אישור שמות ותמורת תשלום של 20 יורו ניתן להגיש בקשה לאישור שם חדש. אחרי מבט קצר בהיסטוריה של הבקשות שכבר נדחו ידעתי כי אין סיבה מיוחדת לאופטימיות. הנחיות הוועדה מחמירות למדי ורוב הבקשות לאישור שמות חדשים נדחות.
לשמחתנו, השם שאותו ביקשנו לאשר התקבל ונכנס לרשימה. "אורה" הפך לשם איסלנדי רשמי ובכך בתנו, גבריאלה אורה עשתה היסטוריה קטנה.
אני תוהה, אם אני מבקש יותר מדי כאשר אני רוצה להנות מהזכות להתחתן עם האישה שאני אוהב בארץ מולדתי? האם אני מצפה ליותר מדי כאשר אני מבקש את הזכות הבלעדית לתת שם לילדי בלי הגבלות, ועדות ומילוי טפסים? לי התשובה ברורה מאוד.
יאמר לזכות איסלנד שהיא אף פעם לא מפסיקה להפתיע אותי. כל יום אני מגלה מחדש שכל הדברים הקטנים והמעצבנים האלה שחשבתי שהשארתי הרחק מאחור, גורמים לי להרגיש ממש כמו בבית.
מאת אביבה לביא בתאריך 7 באוקטובר 2010 בשעה 21:32:
הופתעתי במידע זה….מעניין. תודה
מאת אלעד בתאריך 7 באוקטובר 2010 בשעה 23:03:
האם ידוע לך דבר כזה שאם נגיד מישהו שנולד באיסלנד ובגיל צעיר ההורים שלו היגרו מאיסלנד לארץ אחרת האם הוא מאבד את אזרחותו האיסלנדית לאחר כמה וכמה שנים?
שמעתי משהו על הוועדת שמות הזאת…האיסלנדים קצת מוזרים הייתי אומר, דווקא בגלל שהם "מיעוט" לדעתי הם היו צריכים להיות גמישים במתן אזרחות או ביחס שלהם לאוכלוסיה. מה שנחמד בבירוקטיה הישראלית זה שאתה יכול לצעוק ולעשות בלאגן…האיסלנדים נראים לי מאוד "ייקים" עם כל מה שאתה מספר פה…
אני מניח שהם עושים מצד שני הכל בשביל לשמור על המסורת שלהם
מאת גיא בתאריך 8 באוקטובר 2010 בשעה 11:46:
עד כמה שידוע לי אדם לא מאבד את אזרחותו האיסלנדית. אני יודע על כמה מקרים של ילדים להורים איסלנדים שגרו מחוץ לאיסלנד. הילדים שעברו לגור באיסלנד רק בשנות העשרים לחייהם עדיין החזיקו בדרכון איסלנדי.
כמו שאמרת, "התגמשות" היא תכונה ראוייה בעולם שלנו. בעיקר אצל מדינה קטנה כמו איסלנד שמצד אחד רוצה להשתתף במשחק אך מצד שני פוחדת לאבד את עצמה בחוקי המשחק החדשים. בסופו של דבר, התהליך הוא בלתי נמנע.
מאת An Cat Dubh בתאריך 9 באוקטובר 2010 בשעה 1:13:
נסה ללמוד קצת פונטיקה, נראה לי שזה מאוד יעזור לך בהגיה.
השמות צריכים פשוט להתאים לתבנית הדקדוקית של האיסלנדית, ובתחום הזה אפילו די מתגמשים (יש שמות עם C בשם שאושרו). גם לא נותנים שמות שפוגעים אח"כ בילדים (למשל השם Satanía נפסל), אלא אם מדובר בשם מסורתי (כמו Ljótur, "נאור" באיסלנדית עתיקה יותר ו"מכוער" באיסלנדית מודרנית). היתה כתבה יפה על זה ב-Reykjavík Grapevine, אתר חדשות עם נטיה שמאלנית מעצבנת ולא כותב על הכל כמו ה-Iceland Review, אבל לפחות הוא מדיק יותר.
מאת terach בתאריך 10 באוקטובר 2010 בשעה 22:35:
שלום גיא
דווקא כאדם דתי, כואב לי לשמוע שאתה חי באיסלנד, בין השאר בגלל שלא יכולת להינשא בארץ לבחירת לבך כשאיפותיך.
בנקודה זאת, הייתי מפריד בין שני דברים שכרכת זה בזה:
1. הפרדת הדת מהמדינה: זהו נושא החוצה מגזרים בישראל. דתיים רבים בעד ההפרדה בעוד חילוניים רבים נגדה. בארה"ב הדתיים חיים מצויין עם הפרדה של הדת מהמדינה, ולמרבה האבסורד, זה גם מאפשר להם במקרים רבים חופש דת גדול יותר. בקטע הזה, אני אתך לגמרי.
2. חיוב החוק בישראל להינשא ע"פ ההלכה: עם כל הכאב והקשיים שגורם החוק הזה לאנשים רבים, זו האופציה היחידה של עם ישראל להישאר עם אחד.
ואסביר: ליהודי דתי מותר ע"פ ההלכה להינשא רק למי שקשר הנישואין במשפחתו (הורים, סבים, ולמעלה מכך) היה ע"פ ההלכה. לעומת זאת, מי שנישא ע"פ ההלכה, אינו פסול מלהתחתן עם חילוניים (לא שידוע לי).
כך שבעצם מצד אחד אתה מכביד על אנשים מסויימים, אך מצד שני אתה מאפשר לרבים אחרים חופש רב יותר. דומה הדבר לאור אדום ברמזור, הכובל אנשים מצד אחד לעמוד במקומם מבלי להתקדם, אך רק כך אפשר לאפשר לאחרים לנסוע.
מקימי המדינה שהמציאו את חוק הנישואין לפי ההלכה, אינם חשודים באהדת יתר לדת. למרות זאת הם הבינו, שאם עם ישראל רוצה לשמור על אחדותו, יש לכפות נורמה מסויימת שכולם יוכלו לחיות אתה. אני מאמין שגם האיסלנדים שהינם עם קטן וייחודי, משמרים את תרבותם בדרכים דומות, ואולי זה המקור ל"חוק השמות" המעניין שהזכרת.
הבעיה העיקרית כאן בארץ היא ההסברה. אם היו מציגים את החוק כאפשרות היחידה להתחשבות בזולת ולשמירה על אחדות עמנו הקטן, אני בטוח שחילוניים רבים היו מקבלים זאת בהבנה רבה.
אני שמח שלמרות שאתה חי באיסלנד הרחוקה, אתה שומר באדיקות על הסממנים הישראלים והיהודים, ואף מזכה ישראלים רבים לטייל בארצכם היפה. תקוותי היא שתבוא העת בה תוכל לחיות עם בת זוגך באופן חוקי בכל מקום שתחפצו, כולל מדינת ישראל.
שמח כתמיד לקרוא חוויותיך.
יצחק
מאת Ben בתאריך 11 באוקטובר 2010 בשעה 13:57:
I do apologize for replying in English, don't know Hebrew but could read all the info via Google Translate 🙂
The problem with the length of the name is not due to the Icelandic naming regulation, it is due to the fact that the computer system that was installed many years ago didn't accept more than 31 characters. This made the government officials "ban" people to use above 31 characters. The only substitute is using only the first letter as Guy mentioned above.
I know this sounds very stupid (it is) but this has been a problem for a long time but will be fixed soon since it is most likely illegal.
Being Icelandic I do like the fact that we don't use family names. This gives each individual the option of becoming something by his own but not "because he belongs to the Jonsson family" or something like that. Family names where used in Iceland by rich immigrants that ruled a lot the business in Iceland before we became indepented. Those names still exist with some individuals but we couldn't care at all. Some form of Icelandic family names also have been used as with Laxness, Eldjárn etc. but people will always have to use their parents name as well (people can choose between using your fathers or mothers name in your last name. By default fathers name is added to your name but it can be changed. So if my mothers name was Helga then I would be Helguson (the name to Helgu Helga changes according to Icelandic Grammar).
מאת גיא בתאריך 11 באוקטובר 2010 בשעה 14:47:
@terach: תודה על ההבנה יצחק, אך אני לא מסכים עם הנקודה השנייה שהעלת. ישראל היא לא מדינת הלכה. אני מאמין באימרה "חיה ותן לחיות". הייתי רוצה לחיות במדינה שתאפשר חופש נישואין על בסיס היותינו בני אדם ולא על בסיס שום הגדרה עצמית אחרת. אני חושב שיש לי הזכות לחיות במדינה בה נולדתי ולהתחתן עם בחירת ליבי באשר היא, מבלי לשאת באחריות לגורל העם היהודי. כערך עליון, אני חושב שהסיכוי שלנו כבני אדם להתקיים לאורך זמן הוא רק היא נתחיל להתייחס למכנה המשותף הגדול ביותר. כולנו בסופו של דבר שווים, ללא הבדל דת, גזע ומין.
@ben: Thanks for the info. I'm happy to discover I have readers in other languages, that's cool. Thanks for letting us know how lame the reason is, why people can't change their name in Iceland. I think the Icelandic government should upgrade their computers asap.
Jews in the past used more or less the same system the Icelanders use today. We were called by the name of our fathers. Jews adopted (forced to adopt) the family name system around the 16th 17th century. We are still with until today and I must admit, it works fine for me 🙂
מאת Ora בתאריך 15 בינואר 2011 בשעה 22:56:
המחאה הקטנה שלי על העיוורון של המדינה ועל ההתערבות של הדת בחיי האישיים – הובילה אותנו, אותי ואת בן זוגי להחליט למסד את חיינו המשותפים מחוץ לגבולות המדינה. נישאנו בקפריסין, למרות ששנינו יהודים וישראלים מלידה, רק מתוך אידיאולוגיה שנותנת כבוד למשפט "חייה ותן לחיות".
ולעניין השם – בחירה מעולה 🙂 וסוף סוף אני מבינה למה תמיד הרגשתי חצי-איסלנדית….
אורה