ימים לא קלים עוברים על האנושות. מגפת הקורונה, שהחלה להכות גלים בעולם בסוף השנה שעברה מסרבת להרפות. גם מול איסלנד, שהתמודדה איתה עם אחת התוצאות הטובות בעולם וכמעט ללא מגבלות, המגפה הצליחה לשים את ידה על העליונה בשנית.

זאת לאחר ששני תיירים מצרפת, שהפרו את מגבלות הבידוד ויצאו לבר בעיר, הדביקו עשרות אנשים, והחיו את הנגיף מחדש. זה הוביל לכך שיותר משלושת אלפים איש נדבקו בקורונה בגל השני, ובמדינה של כשלוש מאות ושישים אלף תושבים המספר היחסי הוא גבוה.

בהתאם לכך, באיסלנד החלו להחמיר את המגבלות החל מספטמבר, ואתמול הם עלו שלב, עם הגבלת התקהלויות לעד עשרה אנשים בלבד. מספר שיא באיסלנד. את התלמדות מאמני הכדורגל שלי נאלצתי להפסיק זמנית, ואת רוב זמני אני מבלה בדירתי הקטנה בצפון איסלנד, בעיירה בת שמונה עשר אלף התושבים, אקוריירי. החורף גם הוא כבר נוקש בדלת, והימים מתחילים להיות יותר ויותר קצרים. קר להיות בחוץ. מדכא להיות בבית. מלכוד 22. אז החלטתי לכתוב בלוג, בניסיון לשמור על השפיות שלי.

לאקוריירי עברתי לפני שלושה חודשים, לאחר שבע שנים בבירה רייקיאוויק. שם בעקבות המשבר בענף התיירות, נסגר משרד הטיולים בו עבדתי, ונאלצתי לשים למכירה את חברת הטיולים הקטנה אותה ניהלתי כמקור הכנסה שני. בעקבות כך הבנתי שאני צריך שינוי בחיי והחלטתי לעזוב את העיר. הבנתי שאני חייב גם להחליף תחום מקצועי. לאחר שיחה בבר עם חבר חדש שהכרתי בעיירה, עלה הרעיון שאאמן ילדים בכדורגל. בתור מישהו ששיחק כדורגל מקצועני במשך שנים, אותו חבר חשב שיש לי סיכוי טוב לקבל עבודה בתחום באופן מיידי, אז יצרתי קשר עם אחד המועדונים בעיר. עבודה לא קיבלתי, אבל התלמדות דווקא כן. אז התחלתי להצטרף לאימונים, לעזור באימון, וללמוד. לרגע היה נדמה שהכדור התחיל להתגלגל שוב, חה חה, אבל לא. הבעיה היא שבעקבות ההגבלה החדשה להתקהלות של עד עשרה אנשים, וכאשר לכדורגל צריכים לפחות אחד עשר שחקנים בכל קבוצה, האימונים לא אפשריים כרגע. לפחות לא בשבועיים הקרובים.

אם להיות אמיתי, התחושה היא שאולי זהו הדבר הקרוב ביותר לחיים בסוג של בית סוהר. אמנם אני יכול לצאת מהבית, אבל אני מרגיש שאין ממש לאן. הכל סגור. תמיד חשבתי שאני אדם שאוהב להיות בבית. בדיוק כמו בשיר של אריק איינשטיין. אבל עם הזמן זה הולך ונהיה מאתגר יותר ויותר. עד מתי יימשך המצב הזה? וגם אם וכאשר הוא יסתיים, עוד כמה זמן אצטרך לעשות את ההתלמדות הזו, עד שאוכל להתחיל לאמן עצמאית באמת? מתי אמצא בעיירה הזו מספיק חברים כדי להרגיש בבית? ומה עם זוגיות? רק אלוהים, אם היה קיים, היה יודע.

"Thetta Reddast" הוא מונח איסלנדי נפוץ ופירושו "אל תדאג, יהיה בסדר". בדרך כלל האיסלנדים משתמשים בו כאשר לדוגמא מישהו מאחר לפגישה, או שוכח דבר כלשהו.
אבל בימים אלו, האיסלנדים מנסים ליישם את המונח הזה כגישה של ממש לחיים. אין ברירה. חייב להיות בסדר. מתישהו.

פעם חבר טוב שלי הציג לי את החיים כאנלוגיה למשחק קלפים. "אין לך שליטה על איזה קלפים אתה הולך לקבל, אבל אתה חייב לעשות את הכי טוב שאתה יכול עם הקלפים שקיבלת." נראה שהקלפים של כולם כרגע אוי א-ברוך, אבל המשחק בכל זאת ממשיך.

"מחר הוא היום" אמר בילי ג'ואל, הימים עוברים, וכל יום דומה לזה שקדם לו. חיים במין סוג של בועה. אבל מה היא איסלנד אם לא בועה? המדינה הקטנה ויוצאת הדופן הזו שנראית כמו הדבר הכי קרוב לחלל החיצון. מדינה ששונה כמעט בכל דבר מרוב מדינות העולם. לטוב ולרע.

ואיסלנד אוהבת את הייחודיות שלה, וגאה בה, ומיליוני התיירים שביקרו בה בשנים האחרונות יסכימו איתה בקונצנזוס. אז עכשיו, כשאין בה תיירים, והמקומות בה סגורים או מוגבלים מאוד, נראה כמו שהאייס לנד קפאה והזמן בה עצר מלכת. אבל צריך לזכור שיבוא יום, בעתיד הלא רחוק, שאיסלנד תופשר בחזרה ותפתח את שעריה לעוד מבקרים, שיצטרפו לקונצנזוס בגאווה. 
אבל עד אז, Thetta Reddast.

פוסט אורח מאת, ליאם אמברסון.