אני רוצה לשתף אתכם באחת החוויות שעבר עוז מיקולסקי במהלך החודש שהוא טייל באי. עוז הוא חבר חדש באתר איסלנד וכאחד שאוהב הרפתקאות הוא הגיע לאחד המקומות היותר מסעירים ומבודדים באיסלנד. שמורת הורנסטראנדיר הוא אזור הנמצא בקצה הצפון מזרחי של הפיורדים המערביים. לא הרבה אנשים מגיעים לשם, ההגעה היא דרך הים בלבד. אין כבישים, אין ישובים ולמעט מטיילים שמוכנים להקדיש את הזמן והכסף, רוב השנה המקום משמש כמגרש המשחקים הפרטי של אלוהים.
טיולנו החל כמובן, באיסאפיורדור, אי שם באמצע אוגוסט 09'. החלטנו לצאת להורנסטרנדיר למרות הלו"ז הצפוף שלנו. הלו"ז הצפוף הותיר לנו ברירה אחת: לקחת מעבורת להסטיירי (Hesteyri) שמגיעה ב-16:00 למקום, להתמקם, לבצע טרק של 8 שעות, לחזור לקמפ ללינה ולמחרת בצהריים לקחת מעבורת חזרה לעיר. על הנייר, הכל היה אמור לדפוק. הלילה היה אמור לרדת סביב חצות וחצי, מה שהיה משאיר לנו מספיק זמן לשוב למחנה ולהתארגן לשינה.
צוק הורנביארג
עם הגעתנו להסטיירי, חיפשנו את המחנה. הצמחייה העבה הסתירה את האוהלים הבודדים ששכנו במקום, מעט מערבה לרציף המעבורת. הקמנו את אוהלינו, ונפטרנו מציוד שאינו נחוץ לטרק. העיכוב שנוצר בחיפוש אחר המחנה, הצטרף לעיכוב נוסף בחיפוש אחר השביל המיוחל. נקודת המפגש של השבילים היוצאים מהסטיירי נמצאת מזרחה יותר לרציף, והמפה מעט מתעתעת. את התובנה הזאת לא הבנו בזמן אמת, ומכיוון שראינו במעלה ההר את המשכו של השביל, החלטנו לחתוך אליו דרך הצמחייה. החלטה זו הובילה לדשדוש באדמה בוצית, בינות לצמחייה גבוהה וסבוכה.
בשלב זה ערכנו היכרות עם הכותנה הארקטית, שהפכה להיות אחד הסמלים המעצבנים של הטיול. הצמח הזה גדל במים, וליד מים, וכמטייל עדיף שלא להתקרב אליו – ההליכה באיזורים בו הוא נמצא מעצבנת ורטובה. עם זאת, לא תמיד אפשר להימנע ממנו, ולפעמים אין שום ברירה מלבד לעבור דרך שדה שלם של הצמח הזה, כלומר להירטב הרבה. כמו כן נפגשנו עם אשה איסלנדית שעבדה בשדה, והיתה נחמדה מאוד, אך ככה"נ לקתה בנפשה. התעקשותה לעכב אותנו בשיחתה, הביאה להחלטתנו להאיץ את הקצב בחלק הראשון של הטרק, על מנת לחפות על כל הזמן האבוד.
המסלול שעשינו – כבן 22 ק"מ לערך – לקח אותנו מהסטיירי במעלה מעבר הרים. הדרך התפתלה לה מעלה, והכיפות בגובה 500 המטר הלכו והתקרבו. הנוף, כמו ברוב איסלנד, כלל בתוכו הרבה אבנים, קטנות וגדולות, שמקשות על ההליכה. כאשר הגענו למעבר ההרים, התחלנו לאבד את השביל. לא ראינו גם את השביל השני, שהיה אמור לצאת מתוך המסלול שלנו לכיוון מערב. הלכנו ע"פ המפה והאינטואיציה, עד שבשלב כלשהו מזג האוויר התערפל מאוד. הגענו לאיזור של אבנים ושלג, שנראה כאילו נלקח מסרט אבירים תקופתי. במקום זה כבר הזדקקנו לשירותיו של המצפן, אולם הבנו שאופציית ה-"דוח" אינה באה בחשבון, בשל הטופוגרפיה. בסופו של דבר, הבנו שהשביל מסומן בעזרת גלי אבנים קטנים. ההבנה הזאת שימחה אותנו עד מאוד והגבירה את קצב הליכתנו. סימוני האבנים הובילו אותנו היישר לשדה קרח רחב ידיים (זה היה שלג שקפא והיה חלקלק). חצינו אותו באושר – זה היה הטרק הראשון שלנו באיסלנד, והרגשת "סוף העולם" שציפינו לה כשנסענו למדינה הקסומה הזו, אפפה אותנו מכל עבר.
בשלב זה שמנו לב לתופעה המוזרה, שכאילו נלקחה מ-"אליס בארץ הפלאות". היה נדמה ששתינו שיקוי והפכנו לקטנים, או שכל הסביבה הפכה לעצומה בגודלה. הגבהים והמרחקים שנדמו לנו במפה, נדמו כגדולים פי כמה במציאות. לא רק המפה תעתעה, גם מראה העיניים. מה שנראה ממש כאן מעבר לפינה, אכן היה מעבר לפינה, רק שהפינה היתה רחוקה הרבה יותר משהיה נדמה לנו. התעתוע הזה הוא עד היום, בזכרוני, אחד הפקטורים להיותה של השמורה הזו קסומה. כאשר סיימנו לחצות את מעבר ההרים, הגענו סוף סוף לתחילת הירידה מטה. אחרי הפסקת אוכל-סיגריה קצרה (בדלים ואשפה – לתיק!), ירדנו במהרה, בשביל הברור. ע"פ חישובנו, עמדנו בזמנים. עברו 3 שעות ואנחנו כמעט בחצי הדרך – אפילו הצלחנו לחפות על כל העיכובים בתחילת הדרך. מימיננו, שכנה בקתה אדומה קטנה, המשמשת כבקתת חירום (הינה ריקה מאדם, אך מנוטרת מרחוק, ועל כל שימוש בה משלמים הרבה מאוד כסף – כיאה לשימוש חירום). הגענו לאפיק נהר רחב ידיים, שזרם מערבה למפרץ את'אל. החול היה רך ונעים למגע. השארנו ברכת שלום ישראלית בחול בעזרת מקלות ההליכה שלנו, והמשכנו מערבה לעבר המפרץ.
מעבר הרים מושלג בהורנסטראנדיר
המפרץ יפהפה. עננים נמוכים מתיישבים על פסגות הצוקים המאפיינים את הפיורדים המערביים, וקרני שמש חודרות מבעדם ומאירות את החול הרך באור זהוב. הים האפרפר מחזק את התחושה הנורדית של המקום. אנחנו מסתכלים לעבר הים הפתוח, לכיוון צפון מערב, ויודעים שמכאן והלאה – רק חופיה הצפוניים של גרינלנד. עם עקיפתנו את צלע ההר שמדרומנו, אנו נחשפים לגן טרולים מוזר, אבנים גדולות ויפות המזדקרות מתוך החול. למי שמכיר את הנופים הטיפוסיים של עולמות שונים במשחק המחשב "Myst" – הרי שככה הנוף כאן נראה. מעבר לאבנים ולחול, עמק רחב המלא בכותנה הארקטית. אנו צריכים לחצות את העמק ולטפס על ההרים שמעברו השני. לא מצאנו את השביל, אך המשכנו לחפשו בנרות מכיוון שבנינו על כך שהשביל ייקח אותנו דרך האיזור הכי פחות ביצתי. לשווא.
השביל, כך מתברר, קיים רק על המפה החל מכאן. תוואי השטח ברור, ואין היסוס באשר לכיוון ההליכה. אך חציית הביצה לקחה זמן רב מאוד. כל צעד מלווה בחשיבה ובזהירות. המים נמצאים בכל מקום, גם במעלה הגבעה (מליוני פלגים שזורמים מטה לעמק ויוצרים גבעה מלאה בכותנה ארקטית). הצמחייה עמוקה מאוד, ומבט עיניים מטעה. גם הצעד שנראה הכי בטוח בעולם, יכול להסתיים בדריכה עמוקה, עיקום רגל, נפילה וכו'. ההליכה מרגישה כמו בתוך ים, וכל נסיון להרמת רגליים מלווה במאמץ רב. חציית העמק – שאינו נגמר לא משנה כמה אנו הולכים – לוקחת לנו כשעתיים. לזאת מצטרף העיכוב במפרץ את'אל, אשר בשל יופיו הותיר אותנו לכמעט שעה שלמה של השתאות. בשעה 23:00, כאשר אנו כבר במעלה ההר בקצהו השני של העמק, השמש מתחילה לרדת. אנו מסתכלים אחורה, ורואים שקיעה מופלאה של השמש אל תוך הים. בשלב זה, אנו מבינים שאנו נכנסים בעל כורחנו לתוך הלילה. לפנינו הליכה נוספת של בין 3 ל-4 שעות. חלקנו מותשים מדי, כמעט כולנו חבולים ומעבר ההרים מסרב להתקרב, רק עומד למעלה ונראה בהישג יד.
למרות שאנו רוצים להתחיל לרוץ ולמהר, אנו מותשים, צועדים על אבנים גדולות, חלקלקות ולא יציבות, וכבר יודעים שזה לא ישנה הרבה – החשיכה כבר מעלינו, וכל צעד מצריך כעת זהירות משנה. למעבר ההרים אנו מגיעים בסביבות חצות. השמש עוד לא למטה לגמרי, אבל העננים הכבדים וההרים המקיפים אותנו לא מותירים לנו הרבה הזדמנות לראות את הסביבה בצורה ברורה. ניווטי הלילה מהצבא תורמים את חלקם, ואני מתחיל לשנן את המפה – כי עוד מעט כבר לא אוכל לראות בה כלום (כאן המקום לציין שיצאנו ברוב טעות לטיול כולו ללא פנס – "פנס למקום שהשמש זורחת בו כמעט 20 שעות ביממה?" – ובכן, זאת היתה שטות גמורה מצידנו כמובן). המפה ברורה – עלינו לעלות חצי דרך על ההר שמדרום, ולהתעקל איתו מזרחה. בסוף עלינו לרדת ממנו חזרה לעמק, ולמצוא את השביל שיורד את הצוקים כל הדרך חזרה להסטיירי. הערכנו שאנו מסוגלים להמשיך במסלול המקורי למרות החשיכה. התחלנו לעלות, ואז הבנו שלא לקחנו בחשבון פקטור חשוב מאוד. העננים החלו להתפזר ורוח קרה נשבה, מלווה במעט פתיתים קטנים של קרח. להמשיך לעלות לא היה בא בחשבון, במיוחד לאור קצב ההליכה האיטי שהכתיבו לנו תשישותנו, החשיכה, והאבנים הגדולות שהיינו צריכים לגשש את דרכנו ביניהן. היה קר, קר מדי מכדי ללכת לאט כך, על ראש ההר, חשופים. הורדנו את התרמילים והתכסנו בכל פיסת לבוש שהיתה לנו. התייעצות קצרה, ופה אחד החלטנו: אנחנו לא ממשיכים במסלול המקורי, אלא יורדים למטה לעמק שמתחתינו, שם עדיין יהיה קר אך נהיה מוגנים יותר מהרוח.
בתחילה עוד היינו רגועים. זכרתי את תוואי השטח מהמפה. כל שעלינו לעשות הוא לרדת לעמק קטן שממערב לנו, ולעקוף את ההר, שם נתמזג עם המסלול. התחלנו ללכת לכיוון העמק, הליכה קשה, מלווה בגישושים אחר המקום הנכון להניח בו רגליים מבלי למעוד על הסלעים המשוננים. הראשון שהצליח למצוא תוואי בטוח להליכה, הוביל את האחרים בקולו. הדבר המפחיד ביותר שיכולנו לחשוב עליו הוא לאבד אחד את השני בחושך, ולכן הלכנו לאט וברווחים קטנים. הירידה נעשתה מעט תלולה יותר, והקשתה עלינו. לפתע, מתוך החשיכה, הבחנתי באובייקט גדול ולא ברור במרחק. חשבתי שמדובר אולי בבקתת חירום, והתקרבתי אליה לבדי על מנת לבדוק זאת. הלכתי במהירות, אבל האובייקט נשאר רחוק. כשהתקרבתי יותר, עצרתי. היה נדמה לי פתאום שהדבר הזה זז. ברגע זה, חוויתי צמרמורת כמוה חוויתי רק עוד פעם אחת בטיול (הפעם השנייה היתה בסוף הטיול, כשהבנתי שאני מסתכל על הזוהר הצפוני) – היה נדמה לי שמדובר בחיה גדולה. כאשר הבנתי שהחשיכה מתעתעת בי, המשכתי להתקרב. לא ידעתי איך לעכל את מה שמצאתי – מדובר היה בגל אבנים גדול, הלא הוא – סימון השביל. הבנו בדיעבד שעלינו למעלה מדי, מוקדם מדי. ניסינו לחפש גלים נוספים כדי לראות לאן השביל מוביל. כשמצאנו במרחק עוד כאלו, הבנו שהשביל מוליך מעלה שוב, והחלטנו לדבוק בתוכנית לרדת למטה. הקור חדר עצמות, במיוחד ברגליים (שהיו עליהן 3 שכבות), והיינו צריכים להגיע למטה מהר.
החשיכה לא פסקה לתעתע בנו. המדרון שמוביל מטה לעמק נראה באופק, אך קנה המידה שלנו הלך לאיבוד אי שם עם השמש. לא היה ניתן לקבוע כמה קרוב הוא, או כמה גבוה הוא. רק לאחר שהתחלנו לרדת, הבנו שהירידה הזאת לא תהיה פשוטה כלל וכלל. חיפשנו את המקום הכי פחות תלול לרדת בו. כל צעד למטה לווה באבנים מידרדרות – לפעמים קטנות, לפעמים גדולות, ולפעמים אותן אבנים שעליהן שמנו את הרגל. כל זה הפך את ירידה של אחד-אחרי-השני למסוכנת מאוד (אחת מאיתנו כמעט חטפה סלע גדול על גבה). ביצענו את הירידה באופן נפרד, בסללומים – כמו בסקי – על מנת להפחית את אפקט התלילות. לאט ובזהירות, ורוב הזמן בזחילת-תחת, הגענו לבסוף למטה שלמים. חגגנו את העובדה הזו על פיסות אחרונות של לחם וטונה.
האפשרויות היו שתיים: לחכות עד אור הבוקר, ולהשתדל שלא לקפוא בינתיים, או לנסות ולהמשיך בדרך בחשיכה. כיוון שהירידה התלולה והמסוכנת כבר היתה מאחורינו, החלטנו להמשיך וללכת בעמק בשתי שעות החשיכה שנותרו לנו. ההליכה היתה נוחה יותר, אולם עדיין איטית – מתוך זהירות ועייפות. ממערבה לנו ההרים הפכו למישור, אשר מסתיים בצוק, ורחוק באופק מעבר לים ריצדו אורות העיר איסאפיורדור במחזה יפהפה. העננים החלו להתעבות שוב מעלינו. לאחר שעתיים של הליכה, בהם הלכנו מרחק של בסה"כ 3-4 ק"מ, השמש חזרה להאיר בפנינו את הדרך. המפה חזרה לפעולה, ושוב נדהמתי מקנה המידה העצום של הדברים כאן (למרות, שאני חייב לציין שייתכן ולעייפות היה תפקיד מכריע בזאת).
מפרץ אדלוויק
היינו צריכים לחצות עוד עמק רחב ידיים, ובו מספר פלגים זורמים. חלק מהפלגים היו רחבים יותר וקלים יותר למעבר, וחלק היו עמוקים ופתולים, ולקח לנו זמן למצוא את המקום הטוב ביותר לעבור אותם. הליכה מאומצת נוספת הביאה אותנו שוב לאיזור בו האבנים הגדולות שולטות ומקשות על ההליכה. הצוקים שמעבר לעמק בו שוכן מחנה הסטיירי כבר נגלו לפנינו, אך המדרון שמוביל לעמק סרב להתקרב. פרקנו עול בישיבה חסרת מעש על האבנים למשך כחצי שעה. חצי שעה נוספת של הליכה הביאה אותנו למדרון סוף סוף. הרחק מלמעלה, ראינו את אוסף הבתים הבודד שנקרא הסטיירי. ויתרנו על הנסיון למצוא דרך נוחה לרדת במדרון התלול הזה – ירדנו שוב בסללומים על גבי האבנים. כאשר הגענו למטה לאחר חצי שעה נוספת של ירידה, לא הצטלבנו עם השביל אלא חתכנו ישר מערבה למחנה האוהלים. שוב עברנו בצמחייה הסבוכה ובמים הרבים, הפעם באדישות גמורה. חצינו פלג רחב ידיים, והגענו לאוהלינו.
השעה היתה 7 בבוקר, חלק מהאנשים ששהו במקום החלו לצאת מאוהליהם ולהתארגן. אנחנו נכנסנו פנימה לשינה של שלוש שעות. התפלאנו על עצמנו שהצלחנו לקום בזמן כדי להתארגן למעבורת חזרה, ב-12. חיכינו חצי שעה ברציף, עד שהגיעה סירה קטנה שלא היתה המעבורת שלנו. יחד איתנו היו עוד כמה מטיילים שחזרו ליבשה, וכולנו כבר הספקנו להכיר את מושג הזמן האיסלנדי – ולכן לא התרגשנו. אולם עד מהרה פשטה שמועה שהמעבורת שלנו תגיע רק ב-14. את השעה וקצת שנותרו העברנו בהכנת קפה ואכילת שוקולד. המקלחת בקמפסייט באיסאפיורדור היתה תענוג רצוף.
בסופו של דבר הטיול הקצר-ארוך שלנו בהורנסטראנדיר היה חוויה בלתי נשכחת. ללא ספק, אני אשוב לכאן מתישהו, כדי לטייל בשמורה הזו כמו שצריך – והפעם לראות את כל מה שיש לה להציע.
